פרשת בראשית - עולה שלישי - תפארת - בזכות יעקב אבינו


כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃ כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

התרדמה רומזת לסילוק המוחין, והשינה היא אחת משישים למיתה, אם כך, איך היתה מיתה לאדם לפני החטא? לכן כתוב: וַיַּפֵּל יְהוָה, שזה היה מעשה ה׳, ולא של האדם.

בפסוק זה מופיעה אות ס׳ לראשונה, והיא מרמזת על הס״מ, וזה מלמד אותנו שהשטן נברא עם האישה.


כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם׃ כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת׃ כד עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:

ג א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם חכם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן׃ ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל׃ ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן׃ ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע׃ ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: 

אחר אכילתה מעץ הדעת, האישה השתעבדה לנחש, עד שבא עליה ממש והטיל בה זוהמתו, שממנה באו כל הצרות של האישה שהם: דם נידה, צער ההריון, וצער הלידה. ולכן האישה מדליקה נרות בערב שבת, כי כיבתה נרו של עולם.

האישה פחדה שיבוא לה מוות ממשי, ולא רצתה שישאר אדם לבדו ותיברא לו אישה אחרת, ולכן נתנה לאדם לאכול, ומיד נסתלקו מהאדם האורות הקדושים והתעורר הרע שבו והזדווג עם אשתו בזיווג בהמי שבא מצד הרע עוד באותו היום, שאם היה ממתין ליום שבת אולי קדושת השבת היתה מתקנת את הכל.

האכילה הוא סוד הזיווג! ומאכילה זו נוצר החומר בעולם, כי הסתלקו האורות הקדושים וירדו העולמות, ויחזור לקדמותו רק בעת תיקון העולם.


ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

ישנם סברות שעץ הדעת היה: חיטה, או גפן, או תאנה. והסברה היותר נכונה היא שעץ הדעת היה גפן, כי:

היין היוצא מהגפן כלול מטוב ורע. כי: יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, אבל מביא לשיכרות.

הגפן לא מקבל הרכבה מעץ אחר, כך המלכות אינה מזדווגת אלא עם ז״א בעלה.

אדם וחוה חטאו וגרמו קלקול לעצמם וקלקול למלכות שהתגבר עליה אחיזת הס״א, והוא סוד הרע שהתגבר על הטוב של המלכות. ומסיבה זו איך יבקשו אדם וחוה מהגפן תיקון לקלקולם? שהוא הכיסוי לערווה. ולכן הם לא לקחו מעלי הגפן לעשות להם חגורות, אלא הלכו אל התאנה, ומעלי התאנה כיסו הערווה.

הגפן והתאנה הם סוד ה׳ תחתונה וה׳ עליונה של שם הוי״ה:

תאנ״ה גימטריה ג׳ מילואים של אהי״ה שהם בבינה, שהיא ה׳ עליונה. והפגם אינו מגיע לבינה, לכן עשתה להם חסד להמציא תקנה מן החיצוניות שלה, שהם עלי התאנה.

הגפן היא סוד ה׳ תחתונה – המלכות, שנעשה בה הפגם.

אמא עילאה עד הוד איתפשטת, שהוא מקום החגורות, ומהאורות החצונים שלה שנמשכו לאדם וחוה, נעשה חיבור ושילוב הדומה לתפירה, כדי שיוכלו לתקן קצת את קלקולם במקום הערווה שהוא מקום החטא – שמיהרו להזדווג בזיווג בהמי ולא בזיווג טהור.

הבורא הניח להם לחטוא, ועכשיו חוקר את מעשיהם לדון אותם ולגזור מה יהיה עליהם, ומתגלה בחסד ודין, שהוא סוד: יְהוָה אֱלֹהִים. שאם היה מגלה בדין לבדו, היו חייבים מיתה, אלא שהחסד המתיק את הדין.


ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן׃ ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

עקבו של אדם הראשון היה מכה גלגל חמה קודם החטא, כי אורו הגדול היה מאיר מסוף עולם ועד סופו. אבל אחרי החטא הסתלקו ממנו כל האורות העליונים.


י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא׃ יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ׃ יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל׃ יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:

האישה פגמה בשני אותיות ד׳! של שם אדנ״י, ושל שם שד״י – וכשמסירים אותיות ד׳ נשאר: ש״י אנ״י של הִשִּׁיאַנִי. ומכאן הביאה מיתה לעולם.

לכן אנו אומרים פעמים ביום באהבה: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! משפט ראשון בקול, והשני בלחש, ושניהם מסתיימים באות ד'! ולכן אומרים: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, שיש בדָּוִד פעמים אות ד׳. וכן דוד הרג את גוליית – שדוד המלך הוא גלגול של אדם הראשון, וגוליית גלגול של ס״מ.

ושרה היא גלגול של חוה שכבתה נרו של עולם, שנרמזת כאן בכתוב: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ, לרמוז ששרה תתקן מה שעיוותה.


יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב׃ {ס} 

אדם שרואה נחש, רומס את הראש שלו להמיתו. ונחש שרואה אדם, הוא נושך בעקב שלו, ומשם מתפשט הארס בכל הגוף.

לנחש אין הנאה כשהוא נושך וממית כמו שיש לשאר החיות, אלא זה מפני האיבה הקדמונית.

הסוד הנרמז כאן הוא שאין כח לנוקבא לבדה לרמוס את ראש הנחש, אלא אם יתחבר עמה הסיוע של הזכר שהוא הראש שלה, בסוד: וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

כשהנוקבא לבדה אין לה כח להתגבר על הס״א, ולכן הס״א שולטת על ישראל בזמן הגלות, וזה סוד: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. אבל בזמן הגאולה יתקיים: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ! כי אז הזכר מתייחד עם הנוקבא שלו.


טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ׃ {ס} 

חמישה קללות באישה כנגד חמישה דמים טמאים שבאישה, וזה כנגד חמישה חלקי תאוות: ראיית הלב, תאוות העין, חמדת השכל, אכילת הפרי, והנתינה לבעלה.


יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃ יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה׃ יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב׃ 

אין הצרות האלו על האדם בקביעות, אלא הצרות באים עד אחד משני מקרים הבאים:

  • עד שימות ויפרד מהחומר העכור שהוא הנחש הגורם לכל הצרות.
  • עד שיתקן כל הקלקולים שלו ויסיר כל המונעים לעשות לו דרך לחזור אל שורשו העליון שממנו חוצבה נשמתו, אפילו בעודנו חי בעולם הזה.

עָפָר הוא שורש הראשון של כל דבר שבעולם, שכתוב: הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה. כל דבר מורכב מהרבה ניצוצות שמתחברים לגוף אחד, כמו שאנו שרים בחנוכה: כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן. הניצוצות הם דוגמת העפר! שהתחברו יחד ביצירת האדם.


כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי׃

אדם הראשון הוא סוד שם מ״ה, שהוא שם הוי״ה במילוי אלפין: יוד הא ואו הא = 45 גימטריה אד״ם.

המילוי הוא דין! ולכן המילוי של שם הויה במילוי אלפין: וד א או א = 19 גימטריה חו״ה.

לפי שאדם וחוה נחשבים לגוף אחד, אדם נטל את השם הפשוט שהוא חסד: הוי״ה, ונתן לחוה את המילוי שהוא דין: חו״ה. ואד״ם הוא החיבור של שניהם.


כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם׃ {פ}

קודם החטא היו הלבושים שלהם כותנות אור, אבל אחרי החטא נשארו ערומים מהלבושים היקרים, ונעשו חומריים מהנחש, ונעשו מעורבים מטוב ורע.

המילה עוֹר היא אותיות רע ובאמצע אות ו׳ הרומז אל הטוב המעורב עם הרע.

עוֹר מלשון עיוור – שהנחש אמר להם: וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, ואדרבא נסתמו עיניהם השכליים ולא היו יכולים להסתכל באורות העליונים.